קיבוץ חב באחריות שילוחית לנשיכת כלב שהובא ע"י עובד למפעל

השופט ש' ברלינר [אב"ד]:

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רטנר), בת.א. 134/05 מיום 21.11.06, לפיו נדחתה תביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) נגד המשיבים בגין התגמולים בסך של 97,827 ש"ח שהמוסד שילם לנפגעת עירית שדה (להלן - הנפגעת) לאחר שננשכה ביום 2.3.98 על-ידי כלב השייך למשיב מס' 3 - נדב.

אירוע זה הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, וייקרא להלן - התאונה.

2.         לערכאה הראשונה הוגשה הודעה על הסדר דיוני בין הצדדים. בהסדר פורטו העובדות שעל יסודן התבקש השופט רטנר להכריע במחלוקת בין הצדדים. 

            כמפורט בהודעה, נפגעה הנפגעת מנשיכת כלב שהיה שייך למשיב מס' 3 נדב, שעה שעסקה בצביעת גדרות במסגריית הקיבוץ הסמוכה למפעל אורטל שבקיבוץ. היא עסקה בכך כשכירה של הקיבוץ, והמקרה קרה בשטח הפתוח בין המפעל לבין המסגריה בעת שהכלב הסתובב שם ללא מחסום פה ומבלי שהיה קשור.

            בתקופה הרלוונטית שהה נדב בלבנון במסגרת שירות חובה בצה"ל, מסיבה זו הוא לא החזיק בכלב דרך קבע אלא השאירו ברשות אביו, הוא המשיב מס' 2, אמנון, והכלב היה באחריותו.

            אמנון לקח עמו את הכלב אל מקום עבודתו במפעל אורטל (המצוי בבעלות החברה הקשורה לקיבוץ נוה אור והמצוי בשטח הקיבוץ), והוא נהג לעשות זאת הן בתקופה שלפני אירוע התאונה וכך גם ביום התאונה.

נציגי הקיבוץ והמפעל התירו לאמנון להביא את הכלב עמו מביתו שבקיבוץ אל מקום עבודתו במפעל. כמו כן הם לא הנהיגו הוראות כלשהן בקשר להחזקת כלבים בשטחי הקיבוץ. 

עוד הסכימו הצדדים כי התביעה נגד המשיבה מס' 1, ציפורה, תידחה, וכן כי הנפגעת לא התגרתה בכלב, שלא היה קשור והסתובב ללא מחסום פה. 

3.         תביעת השיבוב של המוסד מיוסדת על ההוראה שבסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי  [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, האומר: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין [...] רשאי המוסד [...] לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה".  

זכות שיבוב זו של המוסד אינה חלה כלפי מעבידה של הנפגעת המוגדר בסעיף 82(ב) לפקודת הנזיקין כמי ש "חייב לפי החוק בתשלום דמי ביטוח בעד המבוטח, לרבות מי שהמעביד אחראי למעשהו לפי ס' 13 לפקודה זו". זאת, מכוח האמור בסעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, האומר כי לא יראו לעניין סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי "את המעביד כצד שלישי שזכויות כלפיו מועברות למוסד לביטוח לאומי".המעביד, בהקשר זה, הוא הקיבוץ. לכך גם "צידוק משפטי כלכלי", שכן המעביד הוא המשלם למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח עבור עובדו, והוא זכאי ליהנות מהביטוח שדאג לעריכתו. בשלמו את הפרמיה נושא המעביד בעקיפין בעול הגמלה המשתלמת לעובד שנפגע. כך נושא המעביד בסכום רק פעם אחת, והנפגע מקבל את נזקו רק פעם אחת. בין המעביד לבין המוסד לביטוח לאומי מתקיימים יחסי מבטח-מבוטח, ומששילם המעביד את דמי הביטוח, שוב אין מקום שיישא בנזק וגם יידרש להשיב למוסד את הגמלה המשתלמת לנפגע-העובד (ראו: רע"א 686/97 מנורה נ' עזבון משה תמר, פ"ד נג(5), 145 בעמ' 156-157; ע"א 545/85 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלגריסי, פ"ד מד(2) 8 (1990); ע"א 552/71 כהן נ' ולד, פ"ד כ"ז(1) 201, בעמ' 206-204 (1972), ע"א (מחוזי ירושלים) 9589/06 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-מח 2007(4) 6538).

4.         לשיטת הערכאה הראשונה, אין להטיל על נדב אחריות בנזיקין בגין התאונה, שכן הוא שהה בלבנון והשאיר את הכלב ברשות אמנון, כך שלא הייתה לו, בנסיבות אלה, "כל זיקה לתאונה". החב בנזיקין הוא אמנון; חבותו מביאה בעקבותיה אחריות שילוחית של המעביד -הקיבוץ; זכות השיבוב מן המעביד נשללת מכוח ס' 82(ג) הנ"ל, ובנסיבות אלה, אין לאפשר את השיבוב גם כלפי עובדו של המעביד, אמנון.

5.         אחריותו של המחזיק בכלב קבועה בסעיף41א לפקודת הנזיקין ולפיו "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים".

            מלשון הסעיף הנ"ל הסיק כב' השופט רטנר כי "החוק מכיר באפשרות שבעל הכלב יופטר מאחריות ובלבד שהאדם המחזיק בו דרך קבע יבוא בנעליו גם אם הוא לא בעליו. לאור העובדה שלנתבע 3 (נדב) אין כל זיקה לתאונה, וכי אין ספק באחריותו של הנתבע 2 (אמנון) לתאונה, ניתן לפטור את הנתבע 3 מאחריות גם אם הוא פורמלית בעלי הכלב" (ס' 9 של פסק הדין).

            לא הייתי שולל את המסקנה כי כאשר אומר החוק כי " בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע" יהא חב כלפי הניזוק מנשיכת הכלב אף בהיעדר אשם, אין האחד מוציא את השני, והמונח "או" אינו שולל אפשרות של ריבוי, כך שהייתי מעדיף את המסקנה כי ראוי לחייב את שניהם, את הבעל ואת המחזיק בכלב, ביחד ולחוד.

            מכל מקום, האחריות לפי ס' 41א הנ"ל אינה מוציאה כל חבות אחרת לפי הפקודה. חבות כזאת ראוי להטיל על נדב, שהעביר את הכלב לחזקת אמנון בלא שנקט כל אמצעי זהירות למנוע או להקטין את הסיכון הטמון בכלב, על-ידי מתן הוראות מתאימות והמצאת האביזרים הנדרשים למנוע את הנשיכה (רצועה וזמם). יש לו כבעל הכלב זיקה לתאונה, וגם עליו יש להטיל אחריות, בגין רשלנות.

            די בכך כדי לקבל, נגדו, את תביעת השיבוב.

6.         איני שותף למסקנה כי על הקיבוץ רובצת אחריות שילוחית למחדלו של אמנון בלוקחו עמו את הכלב למקום עבודתו במפעל. הוא עשה זאת, כך נראה לי, לא למען מעבידו, לא במסגרת עבודתו, לא למען הקיבוץ, אלא להנאתו ולנוחיותו שלו. ס' 13 לפקודה קובע כי תוטל אחריות שילוחית על המעביד, שעה שהוא "הרשה או אישרר את המעשה". האישור, צריך שיהא למעשה המזיק (הנשיכה), ולא די בהיתר שניתן לעובד (אמנון) ליטול עמו את הכלב בעת הליכתו מביתו אל המפעל. עוד מטיל הסעיף האמור אחריות שילוחית על המעביד, אם מעשה העוולה של העובד נעשה "תוך כדי עבודתו". כאן נעשתה העוולה עוד בטרם החל המזיק בעבודתו במפעל, וללא כל קשר לעבודתו במפעל.